<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית שלישי שער ראשון</h1>
<h2>דף נט.</h2>
כל בהמה או חיה שפרסותיה סדוקות ומעלת גרה בידוע שהיא טהורה. כל בהמה או חיה שאין לה שינים למעלה ולא ניבין, והם תלתלי בשר כעין שינים בולטין בחנכין כמו שיש לגמל, בידוע שפרסותיה סדוקות וכשירה, חוץ מבן גמל שאין לו אפילו ניבין עד שיגדיל. לפיכך היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות, בודק בפיה, אם אין לה שינים למעלה ולא ניבין, בידוע שהיא כשירה. והוא שיכיר בן גמל. וכן כל בהמה שפרסותיה סדוקות בידוע שמעלת גרה היא, חוץ מן החזיר. לפיכך היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה חתוך ואינו יכול לבדוק בפיה, בודק בפרסותיה, ואם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה. והוא שיכיר חזיר. היו לה קרנים הרי יצאה מספק חזיר והרי היא מותרת.
סימני בהמה כיצד. סימני בהמה נאמרו בתורה להבדיל בין הבהמה הטהורה שבשרה מותר ובין הבהמה הטמאה שבשרה אסור, שנאמר (דברים י"ד) וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. וחיה בכלל בהמה לסימנין אלו, שנאמר (שם) זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כבשים ושה עזים איל וצבי ויחמור, פתח הכתוב בבהמה ומנה עמה החיה.
סימני העוף לא נתפרשו בכתוב, אבל אמרו חכמים שכל עוף הדורס את החי ואוכלו חי, בידוע שהוא טמא. וכל עוף שיש לו אצבע יתרה וזפק וקרקבנו נקלף ביד, ואפילו לאחר שמושיבין אותו בשמש, מותר, בידוע שאינו דורס. היה נקלף בסכין ולא ביד, אין זה בכלל נקלף, מן הספק. שאר עופות הבאין במקצת סימנין אלו, יש מהן מותרין ויש מהן אסורין, ולפיכך אין נאכלין אלא במסורת. היו נאכלין במקצת מקומות ובמקצת מקומות אין נאכלין, יראה לי שסומכין על אותן מקומות שפשט בהן התירן, שאילמלי קיבלו כן מאבות ראשונים הבקיאין בהן לא היו נוהגין בהן היתר. ואע"פ שמקצת מקומות לא קיבלו כן, אין אומרין למי שלא ראה את החדש יבוא ויעיד, אלא למי שראה את החדש. ואיפשר דלאותן שנהגו בהן איסור אסורין, שאני אומר מותרין הן אלא שנהגו בהן איסור מפני עופות טמאין הדומין לאלו הנמצאין באותן מקומות. הורו מקצת המורים שכל עוף שחרטומו רחב או שיש לו כף הרגל כרגלי האווז, בידוע שאינו דורס, שכך קיבלו מזקנים הקדמונים.
סימני חגבים. כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו ושמו חגב מותר, ובין שראשו ארוך או גוץ. ולפיכך אין נאכלין בסימנין שבגופן עד שיודע שנקראין חגב, אבל על ידי מסורת שנקראין כן נאכלין. מי שאין לו עכשיו סימנין אלו ועתיד לגדלן לאחר זמן מותרין, שנאמר (ויקרא י"א) אשר לו כרעים, נכתב באל"ף ונקרא בוי"ו, ללמדך אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד להיות לו לאחר זמן מותר. כנפים חופין את רובו שאמרו, דוקא בשחופין רוב אורכו ורוב הקיפו.
סימני דגים מפורשים בתורה, שנאמר (ויקרא י"א) כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו. ואלו הן קשקשים, הקבועין בו. וסנפירין, שהוא פורח בהן. כמה יהיו לו ויהיה מותר, סנפיר אחד וקשקשת אחד. והוא שיהיה אותו קשקשת היחידי תחת לחיו או תחת זנבו או תחת סנפיר שלו. היה במקום אחר, אני חושש שמא מאחר, שנצוד עמו או שנדבק לו, נדבקה בו. ויש מן הגדולים שהורו לאיסור עד שיהו שלשה קשקשים אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפיר שלו. וראוי לחוש לדבריהם.
כל מין דג שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, אבל יש דג שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. לפיכך מצא חתיכת דג שיש בה קשקשים אינו צריך לחזור על הסנפיר, בידוע שיש לו. ולא כתבו הכתוב אלא להגדיל תורה ולהאדיר. לא מצא בה קשקשת אע"פ שמצא בה סנפיר הרי זו אסורה מספק.
יש מיני דגים שקשקשת שלהן דקה שבדקה ואינה נכרת בהן. לפיכך כל שנסתפק אם יש לו קשקשת אם לאו, אם חפו אותו בבגד או ששמו אותו בכלי חרש ונמצאו בהן קשקשים, בידוע שהיו לו ומותר.
דגים טמאין ראשן חד ואין להן חוט השדרה, וטהורין רובן אין ראשן חד [ויש להם חוט השדרה]. ולפיכך יש מגדולי המורים שהורו דכל דג שניכר בראשו ושדרו שהוא דג טהור, רצוני לומר שאין ראשו חד ויש לו שדרה, אע"פ שלא מצאנו לו קשקשת מותר, בידוע שהיה לו, אלא שהשירה או שלא גדלה עדיין. וראוי לחוש ולהחמיר, שלא מצינו לאחד מן הגאונים ז"ל ולא למחברי הספרים שכתבו כן.
אין לך בחיה ובבהמה טמאה שבשר שלה שבכנפי העוקץ הולך שתי וערב חוץ מערוד. ולפיכך אם מצא בהמה או חיה שפרסותיה חתוכות ופיה חתוך ואינו יכול לבדוק לא בזה ולא בזה, בודק בבשר שבכנפי העוקץ אם הולך שתי וערב בידוע שהיא מותרת. והוא שיכיר ערוד.
יתירה חיה על הבהמה שחלבה מותר, שלא אסרה תורה אלא חלב שור וכשב ועז. וסימני חיה שחלבה מותר לא נתפרשו בתורה, אבל אמרו חכמים בודק בקרניה, ואם קרניה כרוכות, שעשויות גלדים גלדים כגלדי בצלים, והגלדים מהודקים הרבה, שלא כגלדי קרן השור שהגלדים רפויין עד שמתקלפין זה מעל זה, והקרנים עגולות, שלא כקרני העז שהן רחבות ולא עגולות, בידוע שהיא חיה וחלבה מותר. היו קרניה עגולין ועשויין גלדים גלדים אלא שאין הגלדים מהודקים הרבה אין חלבה מותר, שהרי יש להסתפק בשור שקרניו עשויין כן. היו עשויין גלדים גלדים מהודקין אלא שאינן עגולין אין חלבה מותר, שיש להסתפק בעז. ויש מי שאוסר עד שיהו הגלדים מובלעין זה בתוך זה, להוציא מספק עזי כרכוז. ולא יראה כן, שעז כרכוז כבר נפסקה הלכה להתיר חלבו. היו קרניה מפוצלות ומשתרגות כענפים היוצאין מן הבד, וכן אם היו ראשי קרניה כפופין כאגמון, בידוע שהוא מין חיה וחלבה מותר.
<h2>דף סב.</h2>
סנונית הדרה בבתים, אם כרסה לבנה מותרת ואם לאו אסורה. ובמקומות האלו לא ראינו מי שנהג היתר אף בכרסה לבנה.
<h2>דף סד.</h2>
סימני בצים. כל הבצים הטהורין ראשן אחד כד וראשן אחד חד, וכן החלבון שלהן מבחוץ והחלמון מבפנים. כל שאינה כן בידוע שאינה מותרת. אם כן למה אין סומכין על סימנין אלו, לפי שיש מקצת המינין הטמאין שסימני בציהן כסימני ביצי הטהורין. אמר של עוף פלוני וטהור הוא סומכין על סימנין אלו, אבל מן הסתם אין סומכין ליקח אותן מכל אדם אלא מן המומחה. ועכשיו נהגו ליקח בצים מכל מקום מכל אדם ואפילו בסתם, לפי שאין המינין הטמאין מצויין אצלינו ואין רגילות שום אדם למוכרם.
בצים של טריפה ושל נבילה אסורין כמו שנתבאר בסוף שער הטרפות. ולפיכך אין מוכרין אותן לגוים, גזירה שמא יחזור וימכרם לישראל, וכמו שבארנו שם. הרוצה למוכרן כיצד הוא עושה, טורף אותן בקערה ומוכרן לגוי. לפיכך אמרו שאין לוקחין בצים טרופות מן הגוי. בד"א בשמצאן טרופות ביד גוי, שחזותן מוכחת עליהן שמחמת שהיו אסורות טרפן ישראל ומכרן לו, [אבל] מצא פת ביד גוי שטחו פניו בבצים מותר ליקח ממנו במקום שנהגו לאכול פת של גוים, שאין כאן הוכחה על איסורן, שרובן של בצים מן השלמים הן, ומשום חשש דם של בצים אין כאן, דרובן אין בהם דם.
<h2>דף סד:</h2>
ביצת עוף טמא אסורה, שנאמר (ויקרא י"א) ואת בת היענה, ואין ליענה בת, אלא בת זו ביצתה.
<h2>דף סו.</h2>
יש מיני דגים שאין להם קשקשים עד שיגדלו. ויש דגים שיש להם קשקשים וכשעולים מן המים משירין אותן. ושני מינין אלו מותרין, דכל מין שיש לו סנפיר וקשקשת התיר הכתוב.
<h2>דף סו:</h2>
שרצים הגדלים במים שאין להן סנפיר וקשקשת, אם מים מכונסין הן כבורות שיחין ומערות, וכל שכן הגדלים בכלים, שוחה ושותה ואינו נמנע, שלא הצריך הכתוב סנפיר וקשקשת אלא במה שגדל בימים ובנחלים וכיוצא בהן וחריצין ונעיצין הנובעין. ויש אוסרין אפילו בחריצין ונעיצין שאינן מים נובעין, דלא התיר הכתוב אלא כלים וכיוצא בהן שהמים נעצרין בהן ככלים, והם בורות שיחין ומערות שהמים נקווין ונעצרין בתוכן, אבל חריצין ונעיצין המושכין אינן ככלים, ולפיכך הרי הן כימים ונחלים לאסור כל שגדל בתוכן עד שיהא לו סנפיר וקשקשת.
<h2>דף סז.</h2>
כלים ובורות שיחין ומערות שאמרנו, בזמן שלא פרשו אלא שוחה ושותה, אבל בזמן שפרשו אסורין משום שרץ השורץ על הארץ. ולא עוד אלא אפילו פרשו לאחורי הכלי או על שפת הבור מבחוץ אסורין. פרשו לדופני הכלי מבפנים או לדופני הבור מבפנים הרי אלו מותרין, שעדיין במקום גידולן הן, ואין חוששין שמא פרשו לחוץ וחזרו אלא הרי אנו מחזיקין אותן במקום מציאתן. ולפיכך שכר שדרך התולעין ליגדל בתוכו אסור לשפותו בלילה בקשין, שמא יפרוש אחד מהן לקשין ויחזור ויפול לכלי, והרי הוא עובר עליו אם יבלענו משום שרץ השורץ על הארץ. וכן אמרו את נבלתם תשקצו, לרבות יבחושין שסיננן.
<h2>דף פ.</h2>
עזי הבר מין חיה הן, ומין אקו או מין זמר הן וחלבן מותר. שור הבר מין בהמה הוא וחלבו אסור.
